אונס? לא בבית חולינו
מדובר במספר גדול של הרוגים, פנים, שמות, לא תמיד אנחנו מצליחים לעקוב. עבור כל משפחה זה הבן האחד, היחיד והמיוחד, לא אחד מתוך 700 חיילים, לא אחד מתוך 1,200 נרצחים. הוא הבן שלהם, האבא שלהם, בן הזוג. אין שני לו ולא יהיה. מעבר לתשומת לב ולקשב צריך לעשות כל מה שאפשר כדי שריבוי הנופלים לא יהפוך אותם לאנונימיים.
בימים הראשונים הבתים מלאים במנחמים, מש לוחים, טלפונים; בשלושים קצת פחות, ובאזכרה של ה 11 חודש עוד קצת פחות, זה טבעי ובטח בשנה כזו, כאשר הרשימה הולכת וגדלה.
והשבוע באופן רשמי ההורים והילדים מפסיקים להגיד קדיש.
הם לא מפסיקים להיות משפחות שכולות, הם לא מפסיקים להיות אבלים. הם צריכים אותנו בשבילם תמיד. את ההכרה, את היחס, את הרגישות.
טולסטוי כתב בפתיחה ל"אנה קרנינה": "כל המ שפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומ ללה - אומללה בדרכה שלה". גם כל משפחה שכו לה - שכולה בדרכה, חווה אחרת את הכאב ובוחרת לחיות אחרת.
יש הבוחרת לשקוע בעצבות, יש העסוקים בהנצחה, יש המרגישים אחריות להשמיע קול ברמה הלאומית, ויש הרוצים לחזור מהר ככל הניתן לשגרה.
אין דרך נכונה, אין כללים ואין תכתיב. הכל ראוי ונכון.
בשקט בשקט, רחוק מהעין, ילדים שעברו תקיפה מי נית לא מקבלים טיפול רפואי. זה קורה בגלל סכסוך על סמכויות בין גופים וגורמים ממשלתיים, כל גורם מפיל אחריות על מישהו אחר.
יותר מעשור שמשרד הרווחה ומשרד הבריאות, משט רת ישראל והמכון לרפואה משפטית יודעים שיש בעיה עם קטינים שעברו תקיפה מינית ואונס. בישראל קיימים מרכזי הגנה לקטינים, תחנות משטרה המתמחות בילדים עם אנשי מקצוע שיכולים לנהל חקירת ילדים, עובדת סוציאלית, שוטר, סביבה מכילה ונעימה, עיצוב ביתי, צעצועים, מטבח שאפשר להכין בו כוס שוקו או סנד וויץ', וגם רופא.
למרבה הצער, המרכזים האלו פועלים עד ארבע אחר הצהריים ורופא מבקר בהם פעם או פעמיים בשבוע בימים קבועים, מה שלא מאפשר לתת מענה חירום. אך ילדים נאנסים בלי לתאם שעה עם הרופא, ונערות עלולות להיפגע מינית בסוף השבוע כשהמרכז סגור. זה לא מאפשר לאסוף ראיות מייד לאחר התקיפה, לדגום דנ"א ולפתוח ערכת אונס, ולכן חלק מהרופאים שעו בדים במרכזים האלו לא הוכשר לתת מענה חירום והם אינם מוסמכים לאסוף ראיות ולכתוב חוות דעת לאחר תקיפה מינית.
ניתן היה להניח, אם כך, שילדים יופנו למרכזים האקוטיים. ב 11 בתי חולים בישראל קיים חדר אקוטי מיוחד לטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית מייד לאחר האירוע. כחלק מהמיון בבית החולים אך בחדר נפרד ובפרטיות, מגיע צוות שהוכשר והוסמך לתת מענה לאחר תקיפה מינית גם בהיבט הרפואי )מתן תרופות למניעת מחלות מין ואיידס, מניעת היריון, טיפול בפ ציעות וחבלות(, גם בהיבט הפסיכו סוציאלי, וכמובן, גם מבחינת איסוף הראיות.
הצרה היא שילדים הם לא מבוגרים קטנים, ותשאול של ילד בידי צוות רפואי לגבי האירוע הוא אירוע מו רכב וטראומטי, אבל גם בהיבט הפלילי עשוי להשפיע על הגרסה של הילד, להשתמש במושגים לא מוכרים ולבלבל את הקטין.
את הגרסה הראשונית עדיף שילד ימסור לחוקר יל דים או לחוקר נוער שהוכשר לכך, וכאן מתחילה הבעיה.
חוקרים אלו אינם זמינים 24 שעות ביממה, לעיתים לוקח ימים ארוכים עד שמתפנה אחד, ובינתיים חלון הזמנים מצטמצם והסיכוי לדגום דנ"א מהגוף של הק טין הולך לאיבוד.
בשל המורכבות והמחלוקת בין הגופים השונים, בחלק מהחדרים האקוטיים בבתי החולים פשוט לא מקבלים עוד קטינים. כן, קראתם נכון: אם תגיעו עם בנכם בן ה 10 שהותקף על ידי עבריין מין בגן השעשועים או עם בתכם בת ה 13 שהלכה לקומזיץ על החוף ונאנסה על ידי נער גדול ממנה - בית החולים יסרב לטפל בהם. וכן, זה כבר קרה ומשרד הבריאות יודע על המקרים האלו.
לעיתים הצוות, מרצונו הטוב ולשיקול דעתו, מעביר את הקטינים לבית חולים אחר שמועיל בטובו לטפל, אך לא קיים נוהל מסודר שקובע מה יש לעשות ומי אחראי.
ילדים נאנסים בלי לתאם עם הרופא, נערות עלולות להיפגע מינית בסופ"ש כשהמרכז סגור. זה לא מאפשר לאסוף ראיות מייד לאחר התקיפה, לדגום דנ"א ולפתוח ערכת אונס
במצב הזה, שבו הסכסוך המתמשך בנוגע לחקירות יל דים לא נפתר והגורמים המעורבים לא מצליחים לשבת לדיון מקצועי ולהגיע להכרעות, נמנעת מקטינים הזכות לקבל טיפול פסיכו סוציאלי או רפואי. דחיית קטינה מטיפול אומרת שהיא לא תקבל גלולה למניעת היריון או תרופות למניעת הדבקה באיידס. הפציעות והחבלות שנגרמו לילד שנאנס יישארו לא מטופלות, וכל זה בני גוד לחוק שקובע בפירוש שאסור להפלות על רקע גיל בקבלה לטיפול רפואי.
ועד שהסכסוך בין הגורמים הניצים לא ייפתר, עברייני המין המתועבים ביותר יוכלו להמשיך לפגוע, כי הסיכוי להרשיע על סמך עדות של ילד שניתנת בחלוף זמן רב ללא ראיות תומכות נוספות הוא אפסי.
כך, המריבה בין משרדי ממשלה וגרירת הרגליים של משרד הבריאות בנוגע להסדרת טיפול החירום בקטינים יעלו לנו כחברה בקורבנות נוספים.