משרד התרבות נגד עם הספר
איך הפכנו מעם הספר לעם שבמשמרת שלו עולה לדיון השאלה על קיום או אי קיום תרבות, רוח ושוויון הזדמנויות?
בחודשים האחרונים מקדמת הממשלה הצעת חוק לקיצוץ התקצי בים של הספריות הציבוריות ושינוי מנגנון ההפעלה שלהן. לא מדובר בעוד קיצוץ תקציבי על רקע המלחמה, אלא על מהלך שההשלכות שלו רחבות בהרבה.
כיום הממשלה אינה שולטת בגובה תקציב הספריות, שכן הוא קבוע בחוק, חריג שהכניס הרב מלכיאור לחוק בשנת 2002 ומטרתו הגנה על תקציב הספריות הציבוריות והנגשתן לכל ללא עלות, כמרחב של שוויון הזדמנויות, הרחבת אופקים, רכישת ידע, תרבות והשכלה.
בראש ובראשונה, החוק החדש מבקש לה כפיף לממשלה את השליטה על תקציב הס פריות, כך שלא יהיה מוגן עוד בחוק, וניתן יהיה לקצץ בו לפי שיקול דעת הממשלה.
אך מעבר לכך, הממשלה מבקשת גם לבטל את מנגנון הרכש באמצעותה, ובכך להכביד בצורה משמעותית על התנהלות הספריות.
כיום חלקה של הממשלה בתקציב הספריות הוא רכש של הספרים ומימון של הפעילות, ללא התערבות פוליטית, דבר המאפשר רכש זול ויעיל, תוך שמירה על שוויון ביחס להוצאות ספרים גדולות וקטנות, מפורסמות, ותיקות וחדשות.
אולי יש צדק בדבריו של שר התרבות, הטוען כי יש כשלים במנגנון הקיים, אבל השינוי צריך לבוא לידי ביטוי בהידוק הפיקוח ובחלוקה צודקת של משאבים בין הרשויות, תוך תעדוף הפריפריה.
במקום זאת, המעבר למנגנון "מבחני תמיכות" יגרום לשליטה פו ליטית חזקה יותר של הקצאת התקציבים, ויותר מזה - לאפליה קשה של רשויות חלשות.
העובדה שהממשלה מעבירה את המנגנון לאחריות הרשויות המקומיות משמעה אחת – הרשויות החלשות והפריפריאליות שבהן הספריות מהוות מקור לסגירת פערים - תהיינה הראשונות להיפגע. המעבר למנגנון
תמיכות יביא לנטל ביורוקרטי שרק החזקים יוכלו להצליח ולשרוד בו. לא רק שההליך יתארך ויסתבך, הוא גם יהיה כפוף לצנזורה פוליטית פוטנציאלית, וברור כי רשויות שמתקשות לשלם משכורות יתקשו אף יותר למצוא תקציב לרכישת ספרים.
כראשת המועצה האזורית גזר התחייבתי לעמוד לרשות הציבור, ובמסגרת זו הספרייה שלנו לא תיפגע. אבל מי יבטיח את הישרדותן של הספריות בשדרות, קריית שמונה, בית ג'ן או ערד? במקום להנגיש ספרות לכל אדם באשר הוא, במקום לשמר את הקסם שמחוץ לתרבות המסכים, הרשויות החלשות פשוט לא יעמדו בזה, וכך יבוא קיצן של הספריות הציבוריות ושל הזכות הבסיסית למצוא מקום מפלט תרבותי.
זה לא מאבק על כסף - זה מאבק על רוח וערכים. במאבק הזה אני מייצגת את הצי בור, אבל גם את סבא שלי, אהרן ידלין ז"ל, שחתום על חוק הספריות מ .1975
שר החינוך והתרבות, איש נגב, שהבין לעומק את המשמעות של ספריות ציבוריות לצמצום פערים חברתיים וגיאוגרפיים. סבא שלי הצליח לדמיין את הילד הקטן שצולל לתוך ספר חדש בספרייה, את האישה שמפיגה את הבדידות בין ספרי ההיסטוריה, את היכולת לתת לכל אדם להרחיב אופקים, לצרוך תרבות, גם אם ידו אינה משגת.
אף שהשלטון המקומי מנהל את הספריות בפועל, משרד התרבות לא התייעץ עימנו, וחלקי הפאזל מתחברים - זה עוד ניסיון לשלוט בשלטון המקומי. כמו חוק הארנונה וחוק הרבנים.
ספריות הן חלון הראווה של חופש הביטוי, והזכות לקרוא חיונית לזכות לחופש הביטוי.
הגבלת הגישה לספרים היא אחד הצעדים הראשונים שנוקטים מי שמבקשים להסיג את הדמוקרטיה לאחור. וזו משמעות החוק - פגיעה בדמוקרטיה והחלשה של השלטון המקומי.
ההליך החדש שמבקש משרד התרבות לכונן עלול להכפיף ספריות לפוליטיקה, ויקשה על רשויות המתקשות לשלם משכורות למצוא תקציבים לרכש ספרים ולפעילויות העשרה