ומה בג"ץ עושה במלחמה?

מאז 8 באוקטובר בג"ץ עובד בקדחתנות. כבר בימים הראשונים של המלחמה החלו לזרום אליו עתירות בעניינים ביטחוניים, שהגישו אר גונים כמו רופאים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, גישה והמוקד להגנת הפרט. עבור הארגונים האלה זאת עבודה - הם מחויבים לכך מצד התורמים שלהם, ורובם גם אידיאולוגית.

מה שמטריד הוא הנושאים שבהם בג"ץ בחר לדון, המעידים על מחויבות לארגונים אלה יותר מאשר לציבור, והלו"ז הצפוף שלו, שמאיר פינות חשוכות בעולמו של הגוף השולט במדינה. מאז 7 באוקטובר בג"ץ דן בעי קר בעתירות על מחסומים שמפריעים לאוכלוסייה הפלשתינית, שחרור של עצירים מנהליים פלשתינים והימנעות מהרס בתים של פעילי טרור. היו גם עתירות שעסקו במהלכי המלחמה, כמו הדרישה מ 22 באוקטובר להוציא צו על תנאי נגד פינוי ביה"ח אל קודס בעזה. לרוב עתירות אלה נדחו, אך כולן נבחנו בכובד ראש.

חלק ניכר מזמנם של שופטי בג"ץ הושקע בדיונים מתמשכים בעתירות הנוגעות לתנאי מעצר של אסירים מעזה, שהוגשו כבר מאמצע אוקטובר. לחלק מהדיונים היתה השפעה על המלחמה ועל המשא ומתן, כמו הדרישה להכניס לאסירי הנוחבה מבק רים רשמיים מטעם הצלב האדום, וערעור על ההחלטה הרגישה להחזיק בגופתו של וליד דקה כקלף מיקוח.

היחס המיוחד שמקבלות עתירות מסוימות מוביל לכך שבחסות בג"ץ, המדינה נאלצת לחשוף בפני ארגונים שונים מידע רגיש בזמן מלחמה. כל הגופים במדינה מתאימים עצמם מראש לנטיות ליבם של שופטי בג"ץ, אבל בזמן מלחמה זה מקבל משמעות נוספת.

הרציונל שמאחורי נטילת הסמכויות המאסיבית של בג"ץ, במיוחד בנושאים ביטחוניים, היה תמיד הגנה בדין הבינלאומי. בפועל, מערכות המשפט הבינלאומיות מתעלמות ממנו ומרחיבות את הפיקוח שלהן על מערכות הביטחון )לא מעט בהסתמך על אותם ארגונים(. כעת, אחרי שהגבילו ככל הניתן את פעילות צה"ל, לא נותר לשופטי בג"ץ אלא לכפות על הצבא את ביצוע הצווים הבינלאומיים, דרך דיון בעתירה על הצו שניתן בהאג להכנסת סיוע הומניטרי לרצועה.

מאז תחילת המלחמה דנו שופטי בג"ץ גם בסוגיות של חמץ וסבירות, דחו את העתירה להוצאת נתניהו לנבצרות ולאחר מכן דחו את מועד תחו לת חוק הנבצרות. היו גם דיונים ב"חוק אל ג׳זירה" וב"חוק בן גביר". החל מאפריל הצטרפה סוגיית גיוס החרדים, ובעקבותיה כבר יצא צו האוסר העברת כספים לישיבות.

הבחירה של בג"ץ לקיים דיונים מעמיקים בסוגיות הפוליטיות והחב רתיות הנפיצות ביותר היא בעייתית לא רק בגלל העיתוי, אלא גם בגלל הסלקטיביות. בג"ץ בוחר במה לדון, וגם קובע את המדיניות. בנוגע לגיוס פלשתינים אזרחי ישראל, לדוגמה, כל העתי רות שהוגשו נדחו ללא דיון.

ההחלטה המקוממת ביותר של בג"ץ, בת גובה לעתירה של תנועת אומ"ץ, היתה הק פאתם של הליכי ביקורת המדינה על צה"ל ועל שב"כ בנוגע לאירועי 7 באוקטובר. בלשון המעטה, מדובר במעשה שלא בונה אמון עם הציבור. ההנחה שלפיה קיים חוסר אמון רק ביחס לנבחרי הציבור היא אשליה. הוא קיים לא פחות )ואולי יותר( כלפי בכירי מערכות המדינה - מהביטחון ועד למשפט.

בנקודה הזאת, כדאי לחזור ולשאול כמה שאלות לגבי ועדת חקירה ממלכתית. כולם מדברים על ועדת חקירה ממלכתית, משום שהיא ערכאת החקירה המוסמכת והגבוהה ביותר, אך בראשה תמיד יעמוד שופט עליון, ואילו אירוע יוצא דופן כמו 7 באוקטובר מחייב חשיבה אחרת.

ועדת החקירה שתקום חייבת להיות הרבה יותר יעילה, מהירה ואינט נסיבית, ולקבל את כל הסמכויות של ועדת חקירה ממלכתית. אך חשוב מכל, היא חייבת להיות מוסכמת על כלל הציבור )באמצעות נציגיו בכנ סת או משאל ציבורי(, ולכלול אנשי מקצוע ומשפטנים בכירים שיושרתם לא מוטלת בספק ושנטייתם הפוליטית אינה אקטיביסטית, אולי אנשים מחוץ למערכת, וגם נציגי ציבור. אחרת, האמת אף פעם לא תצא לאור.

בחסות בג"ץ, המדינה נאלצת לחשוף בפני ארגונים שונים מידע רגיש בזמן מלחמה. הגופים השונים מתאימים עצמם מראש לשופטי בג"ץ, שגם קובעים את המדיניות