"החיים שלי הלכו בשנייה. אין לי יותר ילדים, אין לי בשביל מה לחיות. לקחו לי את שניהם"
"החיים שלי הלכו בשנייה. אין לי יותר ילדים, אין לי למה לחיות. לקחו לי את שניהם. אני ישנה בבכי וקמה בבכי, כל הזמן המחשבות רצות והתמונות שלהם מול העי ניים. אני לא יכולה להיות בבית, מרגישה חנוקה", כך מס פרת בכנות ובכאב שאין לו סוף רחל מלכה ,(72) אמם של התאומים מיכאל ואושר וקנין (35) מירושלים. שניהם נרצחו במסיבה ברעים ב 7 באוקטובר.
לרגע היא חוזרת אל האושר העצום שחוותה כשנולדו. "לקח לי זמן עד שהחלטתי להביא ילד לעולם. זו היתה הפתעה מאוד גדולה שנולדו לי תאומים, הפתעה משמחת. גידלתי אותם באושר, והם קיבלו כל מה שרק ביקשו, נל חמנו כדי שיהיה להם הכל".
מיכאל ואושר היו גם החברים הכי טובים. "זה בית פתוח שיש בו תמיד חברים וחברות. הם אהבו לעשות הכל יחד - לשחק כדורגל, לטוס לחו"ל, לצאת למסיבות, להפיק ולארגן מסיבות. הם חיו חיים מאושרים יחד - בילו יחד ועבדו יחד, לאן שמיכאל הלך אושר הלך, ולהפך. זו היתה השמחה שלי בלב, שהם היו כאחד. אחד לא היה יכול בלי האחר, ובגלל זה הם לא יכלו להיפרד. בחייהם ובמותם לא נפרדו".
את הבוקר הנוראי של 7 באוקטובר רחל לא מסוגלת לש כוח, גם לא את השעות והימים שבאו לאחר מכן. "הייתי בבית עם הנכדה שלי, הילדה של אושר. לא ידעתי שהמ סיבה שלהם היא בעוטף עזה. כשהחלו הטילים התקשרתי לבדוק מה איתם. הם לא ענו לי, גם לא כששלחתי הודעות. רציתי ללכת לחפש אותם. פעם אחת יחידה הצלחתי לת פוס את מיכאל, אבל הוא אמר מילה אחת בלחש, 'אמא', והקשר התנתק. כששמעתי על מאות המחבלים הלב שלי נפל. הרכב שלהם נמצא מלא בדם. ביום שני קיבלנו את ההודעה שאושר נרצח, מיכאל עדיין היה בגדר נעדר. הת פללנו שישוב אלינו, אבל ביום שישי באו והודיעו לי שגם הוא נרצח. מאז אין לי חיים".
מאותו יום עוסקת המשפחה בהנצחת זכרם. הם יצאו בפרויקט של דוכנים להנחת תפילין. רחל מספרת שהיא מתקשה למצוא נחמה, שמחת החיים שהיתה בבית, המוזיקה ששמעו בו - הכל נגמר. "היו להם אלפי חברים, הם הכירו את כולם, וכולם ידעו מי הם התאומים מיכאל ואושר. הם ידעו לעשות שמח, אנשים אהבו אותם בגלל החיוך והחיבוק שלהם - תמיד העניקו לכולם המון אהבה".