קצר הזמן שבו עוד אפשר להינצל
לפני 90-85 שנה היו מי שהתריעו וחזרו והתריעו שסכנה גדולה עומדת להתרגש על היהודים. אך נפש האדם, ובעיקר היהודי, מעדיפה לדחות את הקץ. והיום כמו אז, יש מי שמוכנים לצעוד לעסקאות מופקרות ולהותיר את אויבינו עומדים על רגליהם. מולם
נעמדים בעוז בני משפחות הנופלים, שלא מוכנים לאפשר לנאצים של דורנו לנצח
1אלו,"זה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת היהדות העולמית, בקריאה: אני מזהיר אתכם ללא הפוגה שהקטסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים
כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל בקרוב לפלוט את אש ההשמדה.
"אני רואה מראה איום. קצר הזמן שבו אפשר עוד להינצל. יודע אני: אינכם רואים, כי טרודים ובהולים אתם בדאגות יום יום. האזינו לדבריי בשעת ה .12 למען השם: יציל כל אחד את נפשו כל עוד יש זמן לכך - והזמן קצר" )זאב ז'בוטינסקי, תשעה באב .(1938
שנה וחודש לאחר שנאמרו דבריו אלה של ז'בוטינסקי - פרצה מלחמת העולם השנייה, והכו רת עלה על יהדות אירופה. בדיעבד, אין מי שלא תוהה כיצד לא ראו את המובן מאליו, ולמה לא מיהרו לברוח בטרם ההשמדה. אלא שאותו העיוורון בדיוק היכה בנו, היהודים בישראל, שלושה דורות לאחר מכן, בשנים שקדמו לטבח שמחת תורה.
בשנות ה 30 מתי מעט בלבד נענו לנבואות האזהרה של ז'בוטינסקי ואחרים. כנראה משום שה מנגנון הנפשי של האדם - ואולי בפרט של האדם היהודי - הוא דחיית הקץ. אנחנו פשוט לא רוצים, ולכן לא מסוגלים, להאמין שהצהרות השמד של אויבינו יהפכו למעשים. ממש כפי שהסבים שלי בגרמניה לא דמיינו שהיטלר יקים מכונת רצח שי טתית שתשמיד את יהדות אירופה - כך אנחנו לא האמנו שחמאס יצליח לבצע אקט של השמדת עם.
או כפי שניסח את התופעה משורר התהילים: "עי ניים להם, ולא יראו. אוזניים להם, ולא ישמעו. אף להם, ולא יריחון". כל העובדות וכל הראיות מונחות לנגד עיני האדם - ובכל זאת העיוורון מכה בו. הוא משליך את יהבו על האלילים, או על הטכנולוגיה, במקום להיישיר מבט אל המציאות המאיימת.
זו תופעה אנושית שרק אחדים מצליחים לפלח את דרכם בה בזמן אמת וללכת נגד הזרם. מיר מיהו הנביא ועד יצחק בריק ואורית סטרוק - הבו דדים האלה, נביאי הזעם, מחרבי המסיבות, מקל קלי האופוריה, הם נענים במסע דה לגיטימציה רק בשל תעוזתם לומר את האמת שההמון או הממסד לא מוכנים לשמוע בעצמם, ועוד פחות מסכימים שישמעו אותה אחרים.
זו היתה הסיבה הנוספת לכך שהאזהרות של ז'בוטינסקי נפלו על אוזניים ערלות. הממסד הציוני נשלט הרמטית באותן השנים בידי בן גוריון והזרם הסוציאליסטי. אלה הגחיכו, השמיצו והוקיעו את ז'אבו ואת התנועה הרוויזיוניסטית שעמד בראשה. המסר המשתמע היה שלא צריך לקחת ברצינות רבה מדי את תחזיות האימה. יהיה בסדר, היטלר מורתע, הוא לא יעז.
כך, שאננה ואופטימית, "עטרת היהדות העול מית" על כל גווניה - ציונים ואנטי ציונים, חרדים וחופשיים, סוציאליסטים וקומוניסטים - הגיעה אל הגטאות. הרוויזיוניסטים, תלמידיו של ז'בוטינסקי שזכרו את תורת רבם, היו הראשונים שקראו למרד חמוש בגרמנים. אך אפילו שם, בגטו ורשה, כש מחנות ההשמדה כבר פועלים והסוף ידוע, הממסד היהודי החרים אותם. עד כדי כך, שאפילו המרד המפורסם בגטו נוהל בנפרד בידי אצ"י הימנית ואי"ל השמאלנית. השנאה למחנה האחר העבירה את הש מאל על דעתו. הסיפור הזה אינו רק מהמאה הקודמת. כמו אז, גם היום תלויה ועומדת תוכנית שמד מעשית מאוד נגד העם היהודי ומדינתו. הגה ומקדם אותה כבר עש רות שנים, עקב בצד אגודל, היטלר של ימינו - המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי. הוא קבע את 2040 כתאריך האחרון להגשמת המטרה, אך בשל גילו המופלג, ,85 נראה שבכוונתו להקדים את לוח הזמנים.
משחר פעילותו הציבורית מונע חמינאי משנאה יוקדת ובלתי מוסברת ליהודים ולאמריקה. אך עם "השטן הגדול" הוא דה פקטו השלים בשנים האח רונות, במיוחד אחרי הסכם הגרעין הנדיב. ההסכם עם האמריקנים היה, כלשונו, "שתייה מכוס התרע לה", שבנסיבות מסוימות היא מוצדקת לפי תפיסתו הדתית. המהלך היה משתלם מאוד מבחינתו. תשע שנים אחרי ההסכם ההוא, איראן חזקה וקרובה לג רעין כפי שלא היתה מעולם, ואילו המערב וישראל חלשים במידה מבהילה.
כך נותר חמינאי עם "השטן הקטן". את העשור האחרון הוא הקדיש להענקת טיפול מיוחד ליש ראל, ובסבלנות ובתחכום בנה טבעת חנק צבאית סביבה. מיליציות בלבנון ובסוריה שעומדות הכן יש לו כבר שנים. את חמאס בעזה הוא עלול היה לאבד אחרי מתקפת 7 באוקטובר, אך ישראל הגיעה להישגים צבאיים בינוניים במלחמת הנגד, וכעת שו קלת כניעה לרוב הדרישות של הארגון הרצחני. כך שמבחינת חמינאי - עזה אינה אבודה, ואף עשויה לשמש אותו בעתיד.
חמינאי משקיע מאמצים מרובים בפירור ממלכת ירדן, מבפנים ומבחוץ. מיליציות פרו איראניות מצי קות לחיילי הממלכה בגבול הארוך עם סוריה. לעי תים קרובות עולה בידיהן לחדור פנימה ולהגיע עד לגבול ירדן ישראל, ומשם להבריח כמויות יפות של תחמושת ליהודה ושומרון. זהו ההסבר המרכזי להצפת הנשק ביו"ש ובתוך הקו הירוק, ולפיגועים המתרבים בנשק חם ומתוחכם נגד אזרחים וחיילים. כל הפעילות הזו מגובה במטרייה גרעינית, שאליה הוא יפרוץ ברגע הנכון מבחינתו.
בשבועות הראשונים שלאחר מתקפת הזוועות הכל הפנימו את חומרת המצב הזו, והבינו שיש להתאחד
בערב יום השואה תשפ"ד, חצי שנה בלבד אחרי הטבח הנורא ביותר מאז אושוויץ, השטן מטהרן מחכך ידיים בהנאה. היהודים חלשים, רבים ביניהם, ושוב לא מבינים את חומרת הסכנה. מי שמנסים להזהיר, כמו ז'בוטינסקי בשעתו - מוקעים ומושמצים
אל מול הסכנה הקיומית, הברורה והמיידית. אך הזמן, אתגרי המלחמה וטבע הפלגנות היהודי מסמסו את מה שאמורה היתה להיות מלחמת מחץ מאוחדת נגד הנאצים של ימינו.
וכך, בערב יום השואה תשפ"ד, חצי שנה בלבד אחרי הטבח הנורא ביותר מאז אושוויץ, השטן מטהרן מחכך ידיים בהנאה. היהודים חלשים, רבים ביניהם, ושוב לא מבינים את חומרת הסכנה הניצבת בפניהם כעם, כמ דינה וכפרטים. אלה שמנסים להזהיר, כמו ז'בוטינסקי בשעתו, מוקעים ומושמצים. העם היהודי נחשב חכם - אבל משום מה הוא מסרב ללמוד מהניסיון.
3מי שכן מבינים את גודל האיומים הניצבים בפני העם והמדינה, התכנסו ביום רביעי בערב מול ביהמ"ש העליון בירושלים. הם מונים מאות אנשים שאיבדו את היקר להם מכל בקרבות מול הצורר החמאסי. דווקא משום כך הם מנסים להזהיר את שארית העם היושב בציון שיש להמשיך במלחמה עד להשמדת האויב, ולא - גורלנו יהיה רע ומר.
"מאהל פורום הגבורה", כך נקרא המקום. בתחי לת השבוע איימו מנהליו לפתוח בשביתת רעב אם נתניהו ייענה לתנאי הכניעה של העסקה ויעצור את המלחמה. ראש הממשלה, שנמצא בקשר אישי עם חלק מהמשפחות השכולות, קשוב להן מאוד וזימן אותן לפגישה מהיום למחר. הלחץ שלהן חילץ ממנו עמדה פומבית, שלפיה "ניכנס לרפיח ונחסל את גדודי החמאס שם - עם עסקה או בלי עסקה". כעת יישאר שם המאהל כדי להשגיח שנתניהו יעמוד בהבטחה. בין יושבי המאהל - דני שטיינברג, אביו של אל"מ יהונתן )יוני( שטיינברג, מח"ט הנח"ל שנפל ביום הראשון למלחמה. חתנו ואחד מנכדיו עדיין נלח מים בפנים. 50 שנה בדיוק חלפו מהיום שבו הציל שטיינברג האב 24 חיילים שנמלטו מצבא מצרים, ועד למעשה הגבורה של בנו, ששילם בחייו כשיצא להדוף את הנוחבות בעוטף עזה.
"הייתי נהג טנק, וזה קרה ביום השני למלחמה 7) באוקטובר ,"(1973 מספר שטיינברג. "היו 42 חיילים שברחו ממוצב מילאנו שעל תעלת סואץ מזרחה, לכיוון שלנו. הם עברו מארבים עם המצרים, ורבים מהם נהרגו. אנחנו ניהלנו קרב שי"ן בשי"ן )שריון בשריון( עם המצרים, שהיו במרחק של 2 ק"מ בערך מאיתנו. פתאום ראינו מרחוק, באמצע הדרך בינם לבינינו, 'גפרורים' )חיילים( מטיילים. לא ידענו אם הם שלנו או שלהם, וניתנה הפקודה 'אש'.
"אבל אז אני והטען של הטנק, שכיום מוכר בשם הרב יוסי כרמל, ראינו ששניים מהם מנופפים בפיסת בד. הטנק שלי היה הקרוב ביותר אליהם. הסתכלתי דרך האפיסקופים )אמצעי ראייה פנימי בתא הנהג( וראיתי שהם מחזיקים בציצית, כלומר - אנשים שלנו. גם יוסי ראה את זה. מייד דיווחנו על כך, וניתנה פקודה 'חדל אש'. התקרבנו אליהם, ובמקביל המל חמה נמשכה. הם היו באפיסת כוחות. אז העלינו על הטנק 24 שנשארו בחיים. כך נסעתי איתם בזהירות לנקודת האיסוף הקרובה ב'תעוז'".
הסיטואציה שאתה מתאר, אני אומר לשטיינברג, מזכירה מצבים מורכבים שקרו במלחמה הזו עם הח טופים. כמו כן, יוני נפל בדיוק 50 שנים אחרי מעשה הגבורה שלך, בנסיבות דומות של הצלת יהודים. אי אפשר לא לראות את ההקבלה.
"עכשיו כשאתה אומר את זה, זה עושה לי משהו. אבל כשאנחנו יצאנו למלחמה זה היה במרחק 300
ק"מ, ולא חשבנו שזו מלחמה על הבית. יוני יצא מה בית שלו בשומריה כדי להילחם על הבית במרחק 40 ק"מ בלבד. אנשים בעולם לא מבינים את זה, הם לא יודעים כלום על מה שקורה פה. יש לחצים מבחוץ על מקבלי ההחלטות שלנו מצד מנהיגים זרים, שדואגים לאינטרסים של עצמם. זה לחץ מעולם מבולבל, שלא מבין מה מצפה לו", אומר שטיינברג, שבחייו הפר טיים ראה הרבה עולם. עבודתו בשנים האחרונות היא הובלת טיולים מאורגנים לאנשים עם מוגבלויות.
"הייתי בצפון אירלנד - כל כך הרבה דגלי אש"ף, אתה מרגיש כמו בעזה. תראה מה קורה בלונדון או במאלמו. אלה מדינות שלא רוצות להכיר במה שמ צפה להן בעצמן, שיהיה 'אביב העמים האירופי'. כל המוסלמים שנמצאים בכל מקום יקומו עליהם מבפ נים. לכן המנהיגים שלנו צריכים לעמוד עם גב חזק ולהיות יהודים גאים. אנחנו לא תאבי מלחמות, אבל עכשיו עלינו לזקוף קומה, להיישיר מבט לאוהבינו ולאויבינו, לחזק את מקבלי ההחלטות ולהגשים את שהבטיחו לנו בפתח המלחמה: מיטוט חמאס. זה אומר - להיכנס מיידית לרפיח ולהגיע לניצחון מיידי ומו
חלט בדרום". ●
"הטען של הטנק ואני ראינו שניים מהם מנופפים בפיסת בד. הסתכלתי דרך האפיסקופים וראיתי שהם מחזיקים בציצית, כלומר אלה אנשים שלנו. דיווחנו על כך וניתנה פקודה 'חדל אש'. העלינו על הטנק 24 שנשארו בחיים"
"עכשיו עלינו לזקוף קומה, להיישיר מבט לאוהבינו ולאויבינו, לחזק את מקבלי ההחלטות ולהגשים את שהבטיחו לנו בפתח המלחמה: מיטוט חמאס. זה אומר - להיכנס מיידית לרפיח ולהגיע לניצחון מיידי ומוחלט בדרום"