חדל קשקשת מזיקה בווטסאפ

בניגוד להודעת דובר צה"ל, כן נחטף אתמול חייל. אמו שוחחה איתי, היא קיבלה את הבשורה על חטוף בווטסאפ וכמעט התעלפה, התקשרה לתינוק שלה לוודא שהכל בסדר, אבל הוא לא ענה. בניסיון השני הידיים רעדו ובשלישי היא כבר בכתה בהיסטריה, מחייגת כמו משוגעת לכל מי שהיא מכירה.

שיענה האחד שיאמר לה שזה לא נכון, לא קרה הגרוע מכל, או לכל הפחות - זה לא קרה דווקא לה.

מדובר בסיפור אמיתי. הוא נמשך קרוב לשעה, ולא לאמא אחת, אלא לאלפי הורים, אחים וחברים שהיקר להם נחטף בווטסאפ, עד שקיבלו ממנו צפירת הרגעה. אנחנו יודעים עכשיו שכוחותינו שבו הביתה, גם סא"ל מ' שנפל בקרב, אבל בליבם של בני המשפחות התרחש כל מה שסיפרתי עכשיו.

במשך דקות ארוכות הם לא ידעו את נפשם מדאגה, כל מי שבישר ברשתות על חטוף - חטף ברגעים אלו לאמא את בנה. ובשביל מה? בשביל שנוכל להיות מביאי הבשורה? אלו שיעדכנו ראשונים? מה זה באמת נותן לנו? להרגיש בעניינים?

אז חאלס עם זה! אל תהיו ה"מחוצ'קנים מאחורי המקלדת", תפסיקו עם המנהג הדפוק הזה אחת ולתמיד.

אולי יעזור אם תחשבו כמה זה פתטי לבלבל את המוח על אירוע שאתם לא שותפים לו, שאין לכם מושג מה התרחש בו, ולכן אתם פשוט משקרים.

אולי תקלטו כמה עלובים הם אנשים שחשים עצמם דובר צה"ל כשהם יושבים בבית. קשה להתאפק, גם אני נלחמתי באינסטינקט הבסיסי. יש בשיתוף הזה תחושה שתרמנו את חלקנו, שאם נודיע לחברים נציל מישהו, לא נרגיש חסרי אונים.

אבל ההפך הוא הנכון, וככל שנקדים להבין שלא רק שלא הק לנו על כוחותינו, אלא יצרנו להם עוד עבודה - כך נצא נשכרים.

בכל אירוע טרגי זה קורה, כולם מתנערים משמועות אבל איכ שהו הן מופצות, ויש שאומרים שזה לא ישתנה. זה לא מסתדר לי עם העובדה שהישראלים מוכיחים כבר 70 שנה שכשצריך - הם בשניה מתגייסים. וצריך.

יש לנו אויב משותף, חברים. המתחזה רב סרן שמועתי הוא מחבל בשירות האויב. אם ניתן לו כדור בין העיניים בכל פעם שהוא קם לפגע, הוא ימות בודד ורעב.