מיטוט חמאס: אינטרס ישראלי?

הביקורת על סיומו המוקדם של סבב הלחימה האחרון בעזה "לפני שהמערכה הוכרעה", אינה חדשה. היא דומה במידה רבה לאכזבת קהל בזירת אגרוף שהמופע לא הסתיים בנוקאאוט. לנוכח האכזבה יש לשאול, האם בעת הזו הכרעת חמאס נחוצה בכלל? בניגוד לזירת איגרוף, תוצאות לחימה צריכות להישפט בהקשרן האסטרטגי.

בבוקר יום רביעי, כשאיש עוד לא ידע אם סבב הלחימה הגיע לסיומו, הדרך מצומת יד מרדכי לשדרות אופקים באר שבע המתה תנועה צפופה כבכל יום. תנופת העשייה בעס קים, במפעלים, בחקלאות, בבניין ובמערכות החינוך נראתה באותו בוקר חזקה מחרדת הרקטות והמרגמות.

מעבר לגבול אמנם היה נחוץ להנהגת חמאס לסיים בהק דם את סבב הלחימה, אבל הדחף לא נבע מאותו להט בסיסי לשוב לשגרת היצירה האזרחית. תנופת הפיתוח והשגשוג דוכאה בעזה לפני שנים. בקיץ 2006 כתב דובר הממשלה הפלשתינית בעזה, ע'אזי חאמד: "מה לה לעזה? עצובה, מסכנה, פצועה, דמה ניגר ללא הרף, דמעותיה קולחות, הר חובות מזוהמים, נידף מהם ריח של ייאוש; דבק בנו חיידק הטמטום, עד שאנו הולכים ברחובות בלי להסתכל ימינה ושמאלה". גם בצוק איתן המשיך חאמד לַבוֹכּת את החורבן והייאוש. אולם בקרב הנהגת חמאס, ואף בהלכי הרוח ברחוב העזתי, דעתו לא חוללה השפעה ממשית.

כאן מתמצה ההבדל בין האינטרסים של ישראל לאלו של חמאס ושותפיו. מבחינת ישראל, היכולת להשיב ביט חון ויציבות לשגרת החיים, גם ביישובי הספר, היא תכלית הניצחון. חמאס ואיראן מבקשים ההפך: חיפוש כל דרך לע רעור מתמיד של היציבות בישראל. בהקשר הזה יש לשפוט את השאלה אם הצליחה ישראל להשיג בסבב האחרון את מה שנחוץ לה.

2001-ב פירקו האמריקנים בתוך 3 שבועות את הטליבאן, האם הושגה מאז יציבות שם? מדוע להשליט מחדש בדם חיילינו את הרש"פ מרמאללה על עזה?

בין הקוראים למיטוט חמאס, דוגמת חיים רמון, לבין אנשי ימין המשתוקקים לראות את צה"ל מנצח "אחת ולתמיד", קיימת ציפייה משותפת להכרעה סופית. שניהם מתריסים שהשקט זמני - כאילו משהו בחיי אדם מתקיים לעד. בעיית עזה מורכבת, ולבעיות מורכבות אין פתרון שאינו ארעי. הנרי קיסינג'ר אמר: "פתרון הבעיה הקיימת פותח דלת לבעיה של מחר". ובכן, נניח שקיבלנו את הצעת רמון, נכבוש את עזה, נמוטט את שלטון חמאס ונעבירו לידי הרשות הפלש תינית: "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד". האם זה רצוי לנו?

הבירור מחייב התייחסות לשלוש שאלות: (1) העיתוי: האם מהלך הכרעתי רצוי לישראל בנסיבות האסטרטגיות הקיימות? (2) יכולת המימוש: האם יש סיכוי סביר שמהלך כזה ישיג את תוצאת היציבות המבוקשת? באוקטובר ,2001 למשל, הצליחו האמריקנים לפרק בתוך שלושה שבועות את כוחות הטליבאן באפגניסטן. מאז, למרות השקעות עתק, לא הושגה שם יציבות. הלחימה נגד דאעש במוסול בהובלה אמריקנית ארכה תשעה חודשים; על סמך מה מעריכים שלחימה דומה בעזה תהיה קצרה יותר? (3) סוגיית האינ טרסים הישראליים, הגלויים והסמויים: האם רצוי לישראל למוטט את שלטון חמאס? ומדוע רצוי לנו להשליט מחדש, בדם חיילינו, את הרשות הפלשתינית מרמאללה על עזה?

כאן מתפצלות הדרכים בין המתמידים בשאיפתם לחלו קת הארץ בפתרון שתי המדינות - במתכונת ברק ואולמרט, הכרוכה בנסיגה ישראלית כמעט מלאה לקו הירוק ובחלו קת ירושלים - לבין הרואים בכך סיכון ואיום אסטרטגי הרי אסון. הכרעה ישראלית במחלוקת זו קודמת לשאלת הכרעת חמאס בעזה.